פסק-דין בתיק ע"א 1392/04

ערעור על החלטת ועדת הערעורים (בראשות כבוד השופטת עינת רביד) מיום 11.12.03 בע"נ 501/99 אשר קיבלה את ערעורו של המשיב על החלטת המערער וקבעה כי מחלת האפילפסיה של המשיב נגרמה תוך ועקב שירותו הצבאי. 

1.                    רקע

(א)                המשיב, יליד 1978 התגייס לצה"ל ביום 4.8.97 בפרופיל 82  ושירת בחיל השריון.

(ב)                 כארבעה חודשים לאחר גיוסו, לקה המשיב בהתקף אפילפטי ראשון. בעקבות זאת הועמד הפרופיל הרפואי שלו על 24 והוא שוחרר מהשירות. 

(ג)                  ביום 13.5.98 הגיש המשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים"). המערער דחה את התביעה בקובעו כי למשיב לא נותרה כל נכות כתוצאה מההתקף האפילפטי שבו לקה בתקופת השירות, מחלתו פרצה על רקע פגם מולד וללא קשר לתנאי השירות.

(ד)                 המערער ערער על החלטה זו לפני ועדת הערעורים.

2.                    החלטת ועדת הערעורים

(א)                בפתח דיונה ציינה הוועדה כי הצדדים אינם חלוקים שהמשיב סבל מחוסר שינה עקב השירות כאשר אירע ההתקף האפילפטי הראשון (לאחר סבב מתיש של תורנויות מטבח). המחלוקת ביניהם התמקדה בשאלה האם יש לראות בהתקף הראשון כ"פריצת המחלה", או שאין קשר בין התקף זה להתקפים הבאים ואלה נובעים מהתהליך הטבעי של מחלתו.

(ב)                 במחלוקת זו בחרה הוועדה להעדיף את עמדת המשיב לנוכח פסק הדין ברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 (להלן: "פסק דין קריספיל"). הוועדה מצאה שהמשיב עמד בתנאים שנקבעו בפסק דין קריספיל להכרה בקשר סיבתי, שכן עסקינן במחלה קונסטיטוציונלית אשר פרצה לראשונה בעת השירות, והמשיב הראה נסיבות מיוחדות המעידות באופן מתקבל על הדעת כי קיים קשר סיבתי בין השירות להתפרצות המחלה. בקובעה כן דחתה הוועדה את חוות דעתו של פרופ' שדה, המומחה מטעם המערער, שהתקף ראשון אינו תורם להתקף הבא אחריו ולכן לא מדובר בפריצת המחלה. הוועדה קבעה שדעתו של פרופ' שדה אינה עומדת במבחן הקשר הסיבתי המשפטי אשר על פיו קיימת משוואה בין ביטויה של מחלת האפילפסיה בחשיפת הסימפטומים שלה ובין פריצת המחלה עצמה.

3.                    טענות המערער

(א)                לטענת המערער אין הצדקה לקביעת קשר סיבתי בין מחלת האפילפסיה שבה לקה המשיב ובין שירותו הצבאי. לגישתו, אפילו נבע ההתקף האפילפטי הראשון מן השירות, הרי שעל פי הספרות הרפואית וחוות דעתו של פרופ' שדה, המחלה אינה נגרמת כתוצאה מהתקף אפילפטי, ואף לא מחסך בשינה, ויש להבחין בין התקף אפילפטי לבין מחלת האפילפסיה. האטיולוגיה של מחלת האפילפסיה אינה ידועה, והיא מוכרת בספרות כמחלה מולדת המקננת בכל החולים בה מלידה. חסך שינה עלול לעורר התקף אצל הלוקים במחלה, ואולם התקף שכזה לא מהווה גורם להופעת התקפים נוספים ולא משנה את מהלך המחלה.

(ב)                 המערער מוסיף כי גם ד"ר נויפלד, המומחית מטעם המשיב, הודתה כי אין מחקרים שבדקו האם התקף אחד גורם לנזק ברמה התאית, וכי אי אפשר לבדוק בבני אדם את ההשערה שהתקפים אפילפטיים משנים את הסף לפריצת התקפים נוספים. פרופ' נויפלד אף נקטה לשון מסוייגת ש"ייתכן" שההתקף הראשון גרם להאצת ההתקף השני, שכן אין כל ספרות עדכנית התומכת בגישתה. מכל מקום, גם לשיטתה,  התקף בודד מאיץ התקפים נוספים רק בטווח הקצר, ואילו בענייננו הופיע ההתקף השני כ- 9 חודשים לאחר הופעת ההתקף הראשון, בעת שהמשיב ישן בביתו.

(ג)                  לטענת המערער, יישמה הוועדה באופן שגוי את פסק דין קריספיל. פסק דין זה אינו קובע כי כל חייל שבמהלך שירותו מתגלה מחלת האפילפסיה יוכר על פי חוק הנכים, אלא שכל מקרה יבחן על פי נסיבותיו שלו. בענייננו, לא הראה המשיב נסיבות מיוחדות המעידות על קשר סיבתי בין השירות לבין מחלתו, ובהעדר אסכולה רפואית התומכת בטענותיו, היה על הוועדה לדחות את ערעורו.

(ד)                 המערער הגיש בקשה להגשת ראיה חדשה בערעור, להתיר לו להגיש את חוות דעתו של פאנל המומחים בנושא הקשר הסיבתי שבין אפילפסיה לשירות. לטענתו, חוות דעת זו תומכת בהבחנה שבין התקף אפילפטי ובין מחלת האפילפסיה, ומאשרת כי חסך בשינה עלול להיות גורם מדרבן להופעת התקף אפילפטי אצל מי שהסף שלו להופעת התקפים אפילפטיים נמוך, אולם אין מדובר בגרימת המחלה עצמה. על פי חוות הדעת אין קשר בין הופעת ההתקף הראשון ובין מהלך המחלה בעתיד.

4.                   טיעוני המשיב

(א)                המשיב סומך ידיו על החלטת ועדת הערעורים. לטענתו, הואיל ואין מחלוקת שהוא נחשף לתנאי שירות אשר גרמו להתקף אפילפטי ראשון בחייו, עובר הנטל אל כתפי המערער לסתור את קיומו של הקשר הסיבתי. גם אם מבחינה רפואית אין בהכרח קשר סיבתי, עדיין קשר סיבתי במובן המשפטי אינו זהה לקשר הסיבתי במובן הרפואי. קשר סיבתי משפטי קיים כל אימת שמצב אסימפטומטי בא לידי גילוי חיצוני במהלך השירות ובעקבותיו. לפיכך, יש להשוות בין הסימפטומים של מחלת האפילפסיה לבין פריצת המחלה עצמה.

(ב)                 המשיב מדגיש כי הוועדה יישמה נכונה את ההלכה שבפסק דין קריספל, שקיומה של נטייה קונסטיטוציונלית ללקות במחלה עוד טרם השירות אינה שוללת קיומו של קשר סיבתי. גם בהיותה של המחלה חבויה, ובאפשרות שתתפרץ או תתלקח ללא זיקה לשירות הצבאי, אין כדי לשלול את הקשר הסיבתי.  הקשר בין השירות למחלה נובע מכך שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות אף אם לחייל היתה נטייה רדומה ללקות במחלה.

(ג)                  עוד טוען המשיב כי הכלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה אשר העדיפה חוות דעת רפואית על רעותה. לטענתו, אין נפקות לטענת המערער שהמשיב לא הוכיח קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין חסך שינה ובין פרוץ המחלה, שכן עדיין פתוחה בפניו הדרך להוכיח כי במקרה שלו נגרמה המחלה עקב תנאי השירות. זאת עשה המשיב באמצעות חוות הדעת של המומחית מטעמו.

(ד)                 אשר לבקשה להגשת ראיה נוספת בערעור - המשיב עותר לדחייתה מפני שאין מקום להיזקק לראיות "שנולדו" לאחר מתן ההחלטה בוועדה קמא. ממילא, טוען המשיב, אין בדוח הפאנל כל טענה חדשה שלא נטענה לפני ועדת הערעורים, וכמו כן אין בה כדי לסייע להכריע במחלוקת שבין הצדדים שהיא מחלוקת משפטית ולא רפואית.

5.                    דיון והכרעה